כולם דיברו איתי על הדאנג'ן וראיתי גם כל מיני רילסים באינסטה ובפייס, אבל אף אחד לא באמת הסביר לי מה זה ״המבוך״. רק אמרו לי: ״כשתרד לשם, תבין״. באיזשהו שלב בפעם השנייה או השלישית שהיינו במועדון, בת זוגתי לקחה לי את היד והובילה אותי למדרגות למטה. הקומה הראשונה עוד הייתה מלאה במוזיקה, באנשים שישבו על הבר הגדול ובכאלו שרקדו ברחבה כאילו אין מחר.

אבל כשירדנו למטה למבוך – הרגשנו שכאילו הגענו לעוד מועדון. פתאום העולם השתנה. התאורה החשיכה עוד יותר, המוסיקה הייתה אחרת (פלייליסט מעולה שמתאים לאווירה בקומה הזו) והיה רועש אבל בו זמנית גם מין שקט מיוחד כזה. שקט בין החללים הקטנים שמפוזרים שם. שקט במסדרונות. צלליות. לחישות וקצת לא נעים להגיד (או שאולי כן נעים) – גם לא מעט גניחות. זה רעש שאתה לא רגיל לשמוע בפומבי. קצת מביך בהתחלה האמת, אבל התרגלנו די מהר (שלא לומר שגם אותנו כבר שמעו בשלב הזה). 

האמת, הדבר שהכי הפתיע אותי לא היה הנועזות. אלא דווקא הכבוד. אף אחד לא פלש, אף אחד לא לחץ. להפך – הכול הרגיש מדויק, בטוח, כמעט טקסי. כאילו יש שם מין יראת כבוד מובנית למיניות וארוטיקה. אחרי שסיימנו עמדנו שם כמה דקות בלי לדבר בכלל. רק להסתכל. לספוג עוד קצת מהמקום הזה. ואז היא הסתכלה עליי וחייכה את החיוך הזה של: ״עכשיו אתה מבין״. והיא צדקה, כי זה לא היה רק מקום של פנטזיות זה היה מקום שבו אנשים מרשים לעצמם להיות אמיתיים ולהבין ולקבל את עצמם בצורה הכי מלאה ואפשרית שיש.