כשביקשו ממני לכתוב על הפעם הראשונה שהגעתי לדאנג׳ן חשבתי מה ישקף הכי טוב את התחושות שלי, והכי מדויק יהיה להגיד שבפעם הראשונה הרגשתי שאני נכנסת למין סרט, משהו שבין פנטזיה למציאות מיוחדת שלא דמיינתי שבאמת קיימת. שכנעתי את בן הזוג שלי שזה מקום שחייבים להיות בו לפחות פעם אחת. לשמחתי הוא זרם. אולי הסקרנות. אולי השם של המקום שעבר בין חברים. אז רכשנו כרטיסים והגענו.
בחוץ תל אביב הייתה ׳רגילה׳. מוניות, אנשים, רעש. אבל ברגע שירדתי במדרגות, משהו השתנה. הבס נתן בראש עוד לפני שראיתי את הרחבה. ואז הווילון השחור שבכניסה נפתח. מין אור אדום עמום שליווה את כל מה שראיתי – אנשים יפים ומיוחדים בצורה כמעט לא הגיונית. מישהי עם מחוך שחור רקדה כאילו אף אחד לא מסתכל עליה וזוג שעמד ליד הבר וצחק כאילו הם לבד בעולם. ועל העמדה – די-ג׳יי שנראה כאילו הוא מחזיק את כל הדופק של המקום בידיים שלו.
הערצתי את האנשים שבאים לפה בלי לעשות חשבון וקצת גם את עצמי שהחלטתי לבוא. הייתי רגילה למועדונים שבהם כולם עסוקים בלצלם את עצמם וזה תמיד הרגיש לי מתיש. פה אנשים באמת היו נוכחים. נמצאים ברגע. חווים את המקום ואת עצמם. הם רקדו. הסתכלו בעיניים. חייכו. נגעו. חיו. באיזשהו שלב בן זוגי הושיט לי יד בלי להגיד מילה ורקדנו. אני זוכרת שהבנתי פתאום שאני מחייכת בלי לחשוב על זה בכלל. בלי מגננות. בלי תפקידים. מישהי הסתכלה עלינו וחייכה. מפה אני כבר לא ממש יכולה לתאר את כל מה שקרה. כאילו אני יכולה – אבל עדיף לבוא ולחוות…
חזרתי הביתה בחמש בבוקר עם איפור מרוח, שיער מבולגן, ולב דופק בטירוף. ומאז, כל פעם שאני יורדת במדרגות של הדאנג׳ן, אני מרגישה שאני חוזרת למקום שבו מותר לי להיות בדיוק מי שאני. שחור מלא. ואני, כמו שאני, על מלא מלא.