אני זוכר שכשאמרו לי לבוא לדאנג'ן בפעם הראשונה, ישר הייתה לי בראש תמונה מאוד מסוימת. משהו קיצוני. אפל. אולי אפילו קצת מאיים. בפועל, מה שהכי הפתיע אותי היה כמה המקום הזה חי. הגעתי יחסית מוקדם, עוד לפני שהמועדון התמלא לגמרי. כבר בירידה במדרגות שמעתי את המוזיקה עולה מלמטה – לא מוזיקה של ״עוד מועדון״, אלא משהו עמוק יותר. איטי, מהפנט, מחוספס וכזה שנכנס לך לגוף לפני שאתה בכלל מספיק להזמין דרינק.
אני זוכר את הרגע שבו הווילון נפתח. התאורה העמומה, המופעים, הבר הגדול מלא באנשים שצוחקים ומדברים, מישהי שרוקדת על חישוק באמצע הרחבה. זה היה מהפנט. היה שם משהו הרבה יותר משוחרר. האמת? בהתחלה קצת התביישתי. הרגשתי הכי רגיל בעולם ליד כל האנשים עם הלוקים המטורפים והביטחון העצמי הזה. אבל אז קרה משהו מוזר. אף אחד לא בחן אותי. אף אחד לא ניסה להרשים אותי. אז פשוט התחלתי להירגע.
באיזשהו שלב מצאתי את עצמי ברחבה, רוקד עם אנשים שאני לא מכיר בכלל, וזו הייתה אולי הפעם הראשונה מזה שנים שלא חשבתי איך אני נראה תוך כדי. פשוט הייתי בתוך הרגע. מאוחר יותר ירדתי גם למבוך עם מישהי שהכרתי שם באותו ערב. ותכלס? מה שהכי נשאר איתי מהחוויה הזאת זה לא מה שראיתי – אלא האווירה. הכבוד. המגע המיוחד. התחושה שלאנשים שם באמת אכפת אחד מהשני ומהגבולות אחד של השני.
זה אולי נשמע מוזר להגיד על מקום כזה, אבל יצאתי משם עם תחושה מאוד רגועה. כאילו לכמה שעות הורדתי מעצמי את כל הרעש שיש בחוץ. ומאז, הדאנג'ן בשבילי הוא לא רק מועדון. זה המקום היחיד בתל אביב שבו אני מרגיש שאנשים באמת מרשים לעצמם להיות מי שהם.