הגעתי לדאנג'ן בפעם הראשונה בגיל 27, אחרי כמעט שנה שבה חברה טובה ניסתה לשכנע אותי לבוא. כל פעם מצאתי תירוץ אחר. זה לא אני. זה מוגזם לי. אני לא ״מהאנשים האלה״. בדיעבד, נראה לי שפשוט פחדתי. פחדתי להיכנס למקום שבו אנשים מרשים לעצמם להיות חופשיים באמת. כי אז אולי גם אני ארצה.

אני זוכרת שעמדתי כמה דקות מחוץ לכניסה, מסתכלת על האנשים שמגיעים. זוגות בשחור, מישהי עם איפור כסוף מטורף, גבר בחליפה בלי חולצה מתחת, ואפילו אנשים שנראו הכי ״רגילים״ בעולם, אבל כמעט כולם נכנסו פנימה עם איזו תחושת ביטחון שלא הצלחתי להסביר. איך שירדנו במדרגות למטה, הדבר הראשון שראיתי היה העיצוב הברלינאי הזה, המנורה המגה-ענקית בכניסה והרגשתי בגוף את ההתרגשות ובראש את הצליל הזה שאמר לי שכבר מזמן הייתי צריכה להגיע. 

ואז פתאום ראיתי הכול. הרחבה הייתה מלאה באנשים יפים, אבל לא בצורה המושלמת והמאיימת של אינסטגרם. יותר כזו יפה של נוכחות. של אנשים שמרגישים בנוח עם עצמם. אני זוכרת שהסתכלתי על בחורה שרקדה ליד הבר הגדול. היא לבשה משהו שלא היה לי אומץ אפילו למדוד בחנות, אבל היא רקדה כאילו היא האישה הכי יפה בעולם. ופתאום הבנתי שהיא באמת מרגישה ככה.

זה היה הדבר שהכי הפתיע אותי בדאנג'ן. לא הפטיש וכל הקינק המטורף מסביב. גם לא ההופעות או האנשים המיוחדים, אלא כמה המקום הזה מאפשר לאנשים להפסיק להתבייש בעצמם. בהמשך הלילה ירדנו גם למבוך. הייתי בטוחה שזה ירגיש לי קיצוני או מלחיץ, אבל בפועל הרגשתי משהו אחר לגמרי – שקט. אינטימיות. סקרנות. אנשים דיברו כמעט בלחש, הסתכלו אחד על השני בעיניים, כיבדו מרחב. זה היה הרבה יותר אנושי ממה שדמיינתי. זה היה פשוט טבעי.

באיזשהו שלב מצאתי את עצמי יושבת על אחד הספסלים עם דרינק ביד, מסתכלת על כל מה שקורה סביבי, וחשבתי לעצמי שזה אולי המקום הראשון מזה שנים שבו אני לא מרגישה שאני צריכה להעמיד פנים. לא להיות ״הילדה הטובה״, לא להיות ״מרשימה״ וגם לא להיות ״סקסית בצורה מסוימת״ או ״מתבקשת״. אלא פשוט להיות. ומאז, בדיוק בגלל כל התחושות האלו, כל פעם שאני יורדת במדרגות של הדאנג׳ן, אני מרגישה שאני משאירה את העולם הרגיל למעלה לכמה שעות – ונכנסת למקום שבו אנשים מרשים לעצמם להיות אמיתיים.