הפעם הראשונה שלי בדאנג׳ן הייתה אחרי שנה קשה. כזו שבה שכחתי איך מרגיש חופש. חברה גררה אותי לשם כמעט בכוח. אמרה לי: ״רק תבואי. לא צריך לעשות כלום״. לבשתי שחור כדי להרגיש בלתי נראית. אבל בדאנג׳ן קרה בדיוק ההפך. ראיתי נשים שנראו כמו יצירות אמנות. ראיתי גברים שלא ניסו להרשים אף אחד וראיתי אנשים שפשוט הרשו לעצמם להרגיש.
בשלב מסוים הייתה הופעה על הבמה ליד הבר הגדול. מוזיקה איטית, חושנית, וכל המועדון עצר להסתכל. אני זוכרת את האור על הגוף שלה ובחור חתיך מטפטף עליה שעווה לאורך הידיים והגב. הכי אני זוכר את השקט ברחבה ואת התחושה המוזרה הזאת בבטן – כאילו מישהו מזכיר לי משהו ששכחתי מזמן. שאני חיה.
מאוחר יותר מצאתי את עצמי רוקדת עם אנשים שמעולם לא פגשתי וזה הרגיש טבעי לגמרי. בלי משחקים. בלי מבטים שיפוטיים. בלי צורך להסביר מי אני. כשיצאתי משם בבוקר, תל אביב כבר התחילה להתעורר ואני הרגשתי כאילו דווקא אני זאת שהתעוררתי.