לפני כשלוש שנים, אי שם בשנת 2024, קיבלתי הצעה מעניינת מאוד – לעלות לראשונה על במת הדאנג'ן ולהופיע. עוד לפני שהופעתי באופן רשמי, היה אפשר לכנות את הסשנים שעשיתי כמעין 'מיני-הופעות' שהביאו סביבם מעגלי צפייה רחבים עם מי שהיה בזמנו הפרטנר והשותף העיקרי שלי, תולי.

היינו אמורים לעלות על הבמה לראשונה יחד, אבל לצערי זה לא התאפשר והצטרף אליי חבר יקר אחר שנמצא בצד הנשלט. מאז אותה פעם, עברו הרבה הופעות בנהר הדאנג׳ן והתחלתי להופיע עם מס' פרטנרים שונים ומגוונים – גברים ונשים, באופן קבוע.

במהלך התקופה אחת מהן, צ'ין צ'ין המהממת, שבינתיים הפכנו לחברות בנפש, ומי שאני יכולה להגיד בפה מלא שהיא אחת הנשים החשובות בחיי והיקרות לליבי, גם הפכה לפרטנרית העיקרית שלי ומעבר לזה – למשויכת שלי. אנשים לא מצליחים להבין באמת את מה שעובר בינינו כשאנחנו מתארגנות להופעה. מעבר להיותה הופעה כפשוטה, בשבילנו זה סשן לכל דבר ועניין, גם אם הוא מוקצב בזמן: יש לנו את כל חלק ההכנה המקדים – בחירת קונספט (במידה ואין משהו מוגדר), בחירת שירים מתאימים, ביגוד שישתלב, פרופס (אמצעים), תפאורה וכו'.

לקראת ההופעה עצמה, אנחנו מתחילות בחימום של לפחות חצי שעה שכשלעצמו יכול להיחשב כהופעה. ואז ההופעה מתחילה. האורות נדלקים ומבחינתי העולם לגמרי נעלם. גם אם יש מאות אנשים שמסתכלים ונהנים – אני רואה ושומעת רק אותה; יש לנו תקשורת ודינמיקה שעובדת ללא מילים, רק במבט ומגע – זה מספיק כדי להבין את הצורך והרצון של שתינו.

בסיום ההופעה, מהרגע שהאורות כבים והקהל מריע, השלב הבא זה אפטר-קייר, רק ששלנו קצת שונה – אנחנו ממשיכות לסשן נוסף עם רמות אדרנלין גבוהות. בשבילי הבמה נותנת חיוּת, מעבר להיותי אדם פומבי שהצפייה בו מעלה לו את הדופמין, חלק נרחב קשור לכך שאני יכולה לתרגם את הבדס״מ שלי לאומנות חיה עם מי שסופגת אותי ובשבילי וביחסי הכוחות בינינו נותנת לי את הדרור לעשות כל העולה על רוחי.

ביקשתי גם מצ'ין צ'ין לתת את נקודת המבט שלה כמי שנמצאת בצד השני וכך היא אומרת: עבורי, הופעות הן הרבה מעבר לעלייה לבמה – הן עולם ומלואו. זה מתחיל בקשר הייחודי שלי עם השולטת שלי, שהיא לא רק שותפה ליצירה, אלא אהבה בפני עצמה וחברה קרובה. יש בינינו חיבור קסום, כזה שמהווה את העוגן להכול. תהליך היצירה שלנו מתחיל עוד הרבה לפני. אנחנו צוללות יחד לחשיבה על הקונספט, ומתוכו נולדים השירים, הבחירות האמנותיות, הלבוש, הפרופס, ולעיתים גם התפאורה כולה. חלק מהקסם עבורי הוא המשימות שאני מקבלת לקראת המופע: לאתר אביזר מיוחד, לחפש פריט נדיר, או ליצור משהו מאפס במו ידיי. שם, בשלב ההכנות, ההתרגשות מתחילה להיבנות בגוף. לפעמים, ההכנות האלו סוחפות איתן מעגל שלם של אנשים שעוזרים לנו להגשים את החזון. הם נרתמים למשימות – מבניית מריונטות מעץ, דרך חיפוש וצביעה של קרטוני ענק, ועד השאלת סוסי משחק מאימהות בשכונה – בלי שהם באמת יודעים או מבינים את התמונה המלאה ומהו החלק המרתק שהם לוקחים בו חלק. הדרך הזו תמיד רצופה בצחוק, שיתוף פעולה וציפייה מותחת.

החופש הזה שאני מרגישה היום לא היה שם תמיד. הפעם הראשונה שלי על הבמה הייתה רוויה במתח רב ובלחץ משתק. הכל היה חדש לי, ולאחר שלא חוויתי חוויה כזו מעולם, מצאתי את עצמי ממהרת, מרוכזת אך ורק במטרה הטכנית של המופע. התיקון והצמיחה קרו לאט לאט. עם הזמן למדתי להאט, לקחת את הזמן ולמצות את ההנאה מהדרך עצמה. היום, החיבור והזרימה מרגישים כל כך טוב וטבעי, עד שלעיתים אני מאבדת לחלוטין את תחושת הזמן והמקום, שוכחת שיש קהל מסביב ומרוכזת כולי ברגע. ואז מגיע יום המופע. אנחנו מגיעות מצוידות ומאורגנות להפליא עם כל הציוד והאביזרים, אבל עם דבר אחד חסר במכוון: תכנון מדויק של מה שיקרה על הבמה. יש לנו רעיון כללי, מסגרת, ומשם – אנחנו נותנות להכול לזרום באופן חופשי.

מה שקורה על הבמה הוא התגלמות האותנטיות. הסשן עצמו מבוסס על הקשבה טהורה, קריאת שפת גוף, והבנה עמוקה שעוברת דרך מבט אחד בלבד, ללא מילים. הכימיה בינינו כל כך חזקה ומדויקת, שגם בתוך עשר דקות בלבד אנחנו מצליחות להגיע לעילוי רגשי מוחלט.

כשהפידבקים שלכם מגיעים אחרי שהאורות כבים, הם מחממים את הלב ומזכירים לנו שהאנרגיה הזו עברה גם אליכם. כנראה שאנחנו עושות שם משהו נכון…אז בואו לראות…